בא, תשפ"ג
חיזוק הפרשה
״ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה" (י, יא)
ולכו' יש להעיר למה אמר הי"ת אל משה "בא" ולא "לך" אל פרעה ותירץ הקוצקער רבה, שיהודי אף פעם לא הולך מהקב"ה שהרי מלא כל הארץ כבודו, ומשום כך יאה ונכון יותר הביטוי "בא" שפירושו בא איתי כי אתך אני, וכך צריך להרגיש כל אחד בכל מקום ובכל מצב כי אתך אני
״ויאמר משה כה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים" (יא, ד)
נשאלת השאלה, למה משה רבינו אמר כחצות ולא בחצות, ותירצו חז"ל (ברכות ד. אליבא דר' זירא דמשה הוי ידע עמתי חצות), שאם יאמר בחצות יכול להיות שאצטגנינו פרעה יטעו בזמן המדויק של חצות, וקודם שיגיע חצות יחשבו שהגיע חצות ועדיין המכה לא באה ויגידו שמשה בדאי הוא לכן אמר כחצות, וכתב ע"ז המהר"ל (נתיבות עולם, נתיב האמת פ"ב) שצריך ללמוד מכאן כמה צריך האדם להתרחק ממדת השקר, שאע"פ שאחרי זמן מועט היתה מגיעה המכה והאיצטגנינים היו מכירים בטעות, בכל זאת משה אבינו אמר "כחצות" כדי שלא יהיה מוחזק בעיניהם כבדאי אפי' לזמן מועט, והיינו דאמר מר למד לשונך לומר "איני יודע" שמא תאחז ותתבדה
״ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו" (יא, ז)
ובפרשת משפטים כתוב בדיני הנבלה "לכל תשליכון אותו" (כב, ל) ולמה משליכים דוקא לכלב, אמרו במכילתא (משפטים, הובא בילקו"ש כאן), ללמדך שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה ובריה, שנא' ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו אמר המקום תנו לו שכרו, ומזה יש לנו ללמוד שהרי הדברים ק"ו ומה אם חיה לא קפח הקב"ה שכרה ק"ו שלא יקפח שכר בני אדם
״למען רבות מופתי בארץ מצרים" (יא, ט)
הח"ח היה אומר לא רק מצוות מעשיות נאמרו בתורה אלא גם מי שזקוק לעצה ימצאנו בתורה, ולא רק עצות אלא כל דבר שבעולם אפ' למצוא פתרונם בתורה, אלא שצריך לזה דעת תורה להבין התשובה הדרושה, וע"ז אנו מתפללים והאר עינינו בתורתך, והיינו מה שאמרו חז"ל "ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא" ודוגמא לזה מצינו מהפס' הנ"ל הרמב"ם היה במצרים והיה אצל מלך מצרים (וספרו משנה תורה שמבאר את כל התרי"ג מצוות), ונרמז בכתוב "למען רבות מופתי בארץ מצרים" ר"ת רמב"ם, ונזכר כאן ארץ ומלך מצרים (וכן נרמז שם ספרו "משנה תורה" בדילוגים של מ"ט אותיות, תיבת "משנה" מהאות מ' של משה בפ' דלעיל בדילוג מ"ט אותיות נמצא ש' ואח"כ עוד מ"ט נמצא נ' ועוד מ"ט נמצא ה', ואח"כ תספור תרי"ג אותיות מהאות מ' הנ"ל יגיע לת' של הפס' "וככה תאכלו אותו" (שמות יב, יא) ומשם בדילוגים של מ"ט כנ"ל, הרי הושלם הרמז של ספר משנה תורה על התרי"ג מצוות, ועוד נרמז בחומש שמות יש קי"ב מצוות מתוך התרי"ג, קי"ב ר"ת בית יוסף קארו, ובשמות כה, כג כתוב ועשית שולח
״וככה תאכלו אותו מתניכם חגרים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אתו בחפזון" (יב, יא)
ופירש"י, מזומנים לדרך, בחפזון לשון בהלה ומהירות, ובמדרש בפרשת ויחי (ב"ר ק, ג) מסופר על ר' ירמיה שציוה לפני מותו שילבישו אותו לאחר מותו בבגדים נאים, ומקלו בידו וסנדליו ברגליו, ושיקברו אותו על יד הדרך בשביל שיהיה מוכן מיד לעת ביאת גואל צדק, וביאר בזה רבי ירוחם ממיר (דעת תורה, בא) עיקר סוד הגאולה תלויה בהכנה אליה, וכפי מדת ההכנה כן מדת הזכיה, ועפ"ז ביאר שהוא גם כל ענין מצות קרבן פסח שהיה הקדמה לגאולה, ע"י שמכינים את עצמם בכל הפרטים והפרטי פרטים מתניהם חגורים נעליהם ברגליהם מקלם בידם ואכילתם בחיפזון, בהכנה כזאת (שהיא מורה על אמונה חזקה, שודאי יתקיים דבר ה' שתבוא הגאולה) בזכותה זכו לגאולה, ובלעדי זה ח"ו לא היו זוכים לגאולה, א"כ נחלץ חושים בהכנתינו לקראת הגאולה, שהיא גופה הגורמת לזירוז ביאתה. וצורת הכנתנו אליה היא ע"י חיזוק האמונה בה עד שנרגיש באמת שיכולה היא שתבוא בכל רו"ר, וכן ע"י שנתפלל ע"ז באמת מעומק לבנו, וביותר כמסופר על הח"ח שהיה לו בגדים חדשים מיוחדים ליום בא המשיח בב"א.
״וחגתם אתו חג לה' לדרתיכם חקת עולם תחגהו" (יב, יד)
כותב המשך חכמה, חגותינו על חירותינו בימי הפסח, ודאי שאי"ז על החירות הגופני שיצאנו מהיות עבדים משועבדים להיות בני חורין, שא"כ בהיותינו בגלות אין לנו לחוג על חירותינו שהרי איננו בחירות, אלא שהשמחה והחגיגה הוא על החירות הרוחני שלקחנו לו לעם וקירבנו אליו והשרה שכינתו עלינו, ולהנ"ל יתבאר הפס' היטב "וחגותם אותו חג לה'" היינו שהחג הוא על החירות והפדות הרוחני, ואשר על כן יהיה "חוקת עולם תחגוהו" אפי' בימי החורבן והגלות שהרי לנצח אנו עמו וצאן מרעיתו.
״וילכו ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' את מזה ואהרן כן עשו" (יב, כח)
למה כתבה התורה את הליכתם של בני ישראל, שלכאו' היה מספיק לכתוב רק ויעשו בנ"י וכו' ובאלשיך תירץ ע"פ מש"כ רש"י (מהמכילתא) וז"ל רש"י וילכו ויעשו בנ"י וכי כבר עשו וכי כבר עשו והלא מר"ח נאמר להם, אלא מכיון שקבלו עליהם מעלה עליהם הכתוב כאילו עשו ע"כ, והיינו שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ומאז היום ההוא (שנצטוו על הפסח בר"ח ניסן) שהלכו מה' בכונה לעשות הפסח במועדו מעלה עליהם הכתוב כאילו "כן עשו", מה שעתידים לקחת בעשור, ולשחוט בי"ד ככל עבודתו וא"כ מובן מהו "וילכו ויעשו וכו'" שמאז שהלכו נחשב כאילו כבר עשו, (ואח"כ בשעת הפעולה כתי' "כן עשו" ממש, נמצא ב' עשיות בידם א' במחשבה מעת ההליכה. ב' את אשר עשו בפועל ממש), ובילקוט שמעוני תירץ, ליתן שכר לעשיה ושכר להליכה, היינו שהתורה מלמדת אותנו שהשכר אינו רק על עצם עשיית המצוה, אלא גם על כל הדברים הכרוכים והנלווים לה ואפי' על ההליכה מקבלים שכר.
״והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" (יג, ח)
לכאו' צ"ב למה יש כ"כ הרבה מצוות הקשורות ליציאת מצרים [רק בפרשתנו יש על חג הפסח ט"ז מצוות ובבהעלתך יש עוד של שעל פסח שני, ויש עוד מצוות רבות], ועצ"ב למה אנו מזכירים תמיד בברכותינו ובתפילותינו זכר ליציאת מצרים ומתרץ החינוך (מצוה כ"א) שיציאת מצרים הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתינו ובאמונתינו, מכיון שהוא אות ומופת גמור המורה על חידוש העולם ושיש אלוה קדמון חפץ ויכול פועל כל הנמצאות ובידו לשנותם בכל זמן מן הזמנים, כמו שעשה במצרים ששינה טבעי העולם בשבילנו ועשה לנו אותות מחודשים גדולים ועצומים, הלא זה משתק כל כופר בחידוש העולם, ומקיים את האמונה בידיעת הי"ת, ושהשגחתו ויכלתו בכללים ובפרטים כולם ולכן נתקן ע"ז הרבה מצוות והזכרות רבות (כנ"ל) כי הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתינו ואמונתינו (וכ"כ הרמב"ן בסוף הפ').
״והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך" (יג, ט)
כתב הח"ח (תורה אור סוף פ"ז) וז"ל, בעבור שכל הצלחת אושר הזמני והנצחי של האדם הוא ע"י עמל התורה וקניתה בעוה"ז לכן הזהירה והכפילה התורה על לימודה וחזרתה פעמים רבות, וגם בתחלת יצ"מ כשנתן לנו הקב"ה מצות תפילין לאות על יצ"מ שהכרנו אז מציאותו והשגחתו מגודל נפלאותיו אשר שם במצרים, סיים ואמר כי לא זה לבד הוא התכלית ורק יש עוד תכלית אחר גבוה והוא כמש"כ "והיה לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך" כי זה עיקר תכלית האדם בימי חייו, והיא עלתה במחשבה תחילה ובשבילה נברא העולם ובשבילה יצאו ממצרים כמו שנא' "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה" (ג, יב) וכמו שפירש"י שם ואמר "תורת ה' בפיך" להורות לנו שצריך האדם להיות עמל על התורה עד שתהיה שגורה בפיו, וכמש"כ "ושננתם לבניך" והיינו שיהיו ד"ת מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו וכו' וכן כתיב במשלי "כי נעים כי תשמרם בבטניך יחדיו יכונו על שפתיך" ואמר "תורת ה' בפיך" שלא די שידע איזה הלכות במקצוע אחת רק צריך לעמול שיהיה כל תורת ה' ערוכים ושמורים על פיו, ואשרי המתבונן בזה בימי חייו בעוה"ז ויזכה לקדש נפשו ולתת לה כבוד וגדולה ועידון לנצח עכ"ל.
״והיה לאות על ידכה ולטוטפת בין עיניך כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים" (יג, טז)
בעוצם גודל חיוב האדם להודות להי"ת כתב הרמב"ן וז"ל, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה ואין לעליון בתחתונים חפץ, מלבד זה שידע האדם ויודה לאלוקיו שבראו ע"כ, ולכאו' הוא כונת הכתוב בישעיה (מג) "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו", וכן כל מהות שם "יהודי" הוא הודאה, כמש"כ בבראשית (ל, לה) "הפעם אודה את ה' על כן קראה שמו יהודה", ואולי משום כך זכה יהודה שכל עם ישראל יקראו בשמו, כמש"כ בתרגום יב"ע עהפס' "יהודה אתה יודוך אחיך" (בראשית מט, ח) "יתקרון יהודאין על שמך" וכן בתרגום ירושלמי "על שמך יתקרון כל יהודאי" משום שהוא טעם היצירה הראשונה וחפץ ה' בנו כדברי הרמב"ן הנ"ל, ובאוה"ח (במדבר טז, כב) וז"ל, דרגות החפץ שיש לבורא ה"א הוא שבח והלל אשר יתו לו צבא מעלה, למעלה ממנו שבח והלל אשר יתנו לו נשמות הצדיקים (בעוה"ב) וכו', למעלה מהם השיר והשבח העולה מהנשמות אשר הם בעוה"ז, אשר הם תוך הבשר, והוא מונעם מהכיר ה', והם מתעצמים לאהוב ה', ולשבחו ולהודות למאמרו, זה עליון וחשוק אצל הבורא למעלה מהכל, ע"כ. (ועי' זוה"ק ח"א צ. צז.). ובילקוט תהלים כתב שכל סיבת הגאולה היא בשביל שניתן הודאה להי"ת וז"ל, למען תספר באזני בנך, אמר ר"א, אמר להם משה לא במעשיכם אתם נגאלים, אלא למען תספר באזני בנך וליתן שבח לה' לספר גדולתו ותהלתו בין האומות ע"כ, ובמהות עצם ההודאה כתב החת"ס (תורת משה הפטרת פ' נשא) וז"ל, כל הנשמה תהלל יה וכופלים אותו כי על כל נשימה תהלל י-ה שהחיינו בנשימה הזאת, ועל מה אני מהללו על שזיכני שעל כל נשימה ונשימה אני מהלל, כי לולא כן למה אהלל על הנשימה, ולמה לי הנשימה והחיות להבל וריק, אבל אני מהלל על כל נשימה שזיכני להלל על הנשימה, ועל אה"ד כתב המהרא"ל עהפ"ס "מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי" (תהךים קטז, יב) יבואר ע"פ המדרש (ויק"ר כז, ב) רוח הקודש אומרת "מי הקדמני ואשלם", מי קילס לפני עד שלא נתתי לו נשמה, מי מלל לשמי עד שלא נתתי לו בן זכר, מי עשה לי מעקה עד שלא נתתי לו גג וכו' וכו' והיינו "מה אשיב לה'" מה אוכל להשיב לה' אחר ש"כל תגמולוהי עלי" שהרי כל מה שיש לי הוא מאתו יתברך ואיך אשלם להי"ת אחר שהכל שלו, ולכאו' הוא גם כונת הכתוב בדברי הימים (א' כט, יד) "כי ממך הכל ומידך נתנו לך", ישמע חכם ויוסף לקח.
לע"נ המקובל האלוקי מרנא ורבנא רבי משה בן רבי יעקב קורדווירו זצוק"ל
המאור הגדול מרנא ורבנא רבי ישראל בן רבי זאב וואלף סלנטר זצוק"ל ת.נ.צ.ב.ה.