"And Moshe returned to HaShem and said, 'Why have you done badly to this people, why have you sent me? From the time I came to Pharaoh to speak in Your Name he did evil to this people, but You did not rescue Your people'" (Shemot 5:22). It is hard to understand how Moshe Rabenu spoke so boldly to HaShem, questioning HaShem's justice in bringing such harm to Klal Yisrael? However, let us consider that "Moshe was the humblest man on the face of the earth." Moreover, when HaShem charged Moshe to order Pharaoh to free Klal Yisrael from slavery, Moshe did not feel he was worthy of the task. In this light, Moshe did not question HaShem's fairness, rather he blamed himself for the troubles: "Why have You done badly to this people, why did you send me? The oppression worsened as a result of my demand to Pharaoh to free Klal Yisrael. Therefore, it must be due to my total unworthiness to redeem them." Moshe Rabenu interpreted the difficulties that emerged as a sign for him to do Teshuvah (repent). The merit of his repentance awakened HaShem's mercy and He set the great redemption into motion, "Now you will see what I will do to Pharaoh, for through a strong arm he will send them forth, and with a strong hand he will drive them from his land."
Every hardship and challenge is a reminder to improve ourselves. Indeed, the Teshuvah of one person holds the merit to awaken the redemption for all Klal Yisrael.
The mark of humility is the awareness that we are not perfect, we have plenty of room for improvement. Whenever you are faced with a challenge or hardship, take it as an impetus to improve. Reflect on how you can improve your character traits, your deeds, and even your thoughts. Take specific steps of change. Be confident that HaShem recognizes your Teshuvah, and He will bring great blessing to you and the entire Klal Yisrael.
(Based on the commentary of the Bat Ayin)
בס"ד
חיזוק הפרשה נערך ע"י מוסדות סלנט
שמות, תשפ"ג
ספר שמות באברבנל כתב (בהקדמה לס' שמות) וז"ל וספר ואלה שמות הוא ספר הגלות והגאולה, ונתבונן קצת במהות גלות וגאולה יש שרגילים לחשוב שגלות הוא ענין של צער וצרות וגאולה הוא להיפך שיש מנוחה ושלוה איש תחת גפנו ותאנתו ואמנם במציאות הוא נכון אך זה לא המהות של הגלות והגאולה רק תוצאה ממנה ומהותה האמיתי הוא ריחוק מה' או קרבה לה' הסתר פנים או הארת פנים, וא"כ כשיש ריחוק ממילא מגיע הצרות, כשיש קירבה ממילא מגיע המנוחה וא"כ בעומדינו להתפלל על הגאולה התפלה צריכה להיות על ה"גאולה," דהיינו שיהיה קירבה והארה וגילוי שכינה, ולא על התוצאות של הגאולה ועפ"ז הסביר בילקוט הדרוש (משפטים) את הפס' "והיה אם יום או יומים יעמוד לא יוקם כי כספו הוא" אם יום הוא יוהכ"פ או יומים הוא יומים של ר"ה "יעמוד" אין עמידה אלא תפילה ובכל זאת "לא יוקם" (ביהמ"ק) ולמה "כי כספו הוא" כי אינו ממקד את התפלה אל הדבר האמיתי
״ויהי כל נפש יצאי ירך יעקב שבעים נפש" (א, ה)
לכאורה יש להעיר למה כתוב נפש בלשון יחיד ובכלי יקר כתב שבא לרמז שהיה שלום ביניהם ובספר החרדים (פרק סו, יג) כתב שנפש כל ישראל הוא עצם אחד דכתיב שבעים "נפש" וכשאדם עושה מצוה הוא עושה רושם בכל ישראל ואם ח"ו עושה עבירה בכל ישראל יעשה רושם ולכן כשאדם עושה תשובה צריך לעורר את כונתו שכל ישראל ישובו עמו. וע"פ הנ"ל יבואר הפס' "שובה ישראל" בלשון יחיד ואח"ז כתוב "קחו עמכם דברים ושובו" בלשון רבים והוא שאפי' אחד שישוב גורם שכולם לכה"פ יהרהרו בתשובה (וע"ע בקובץ מכתבים (לחזו"א) מכתב י')
״ויוסף היה במצרים" (א, ה)
והקשה רש"י וכי לא היינו יודעים שהוא היה במצרים ותירץ אלא להודיעך צדקתו של יוסף הוא יוסף הוא הרועה את צאן אביו הוא יוסף שהיה במצרים ונעשה מלך ועומד בצדקו וצ"ב למה תלה רש"י את צדקתו של יוסף דוקא במה שהיה רועה את צאן אביו ולא במה שלמד תורה אצל אביו ונראה לישב, שא"א לראות את צדקות האדם רק ממה שלומד תורה, שצריך לראות גם את המעשים טובים שעושה, ואת זה אפשר לראות דוקא ממה שהיה רועה צאן שהוא סימן של ענוה ורחמים (כמו שמצינו אצל משה רבינו ודוד המלך שהיו רועי צאן והנהיגו צאנם ברחמים גדולים עי' שמו"ר (ג, א)
״ויהי כי יראו המילדות את האלוקים ויעש להם בתים" (א, כא)
אמר ר' ירוחם (דעת חכמה ומוסר ח"א לב) יש שחושבים שהחכמה היא הרפואה לכל המדות אמנם אי"ז נכון כלל וכלל והראי' ממה שתחזינה עינינו שהרי המדה הכי פחותה היא הגאוה, ואדרבה החכם הוא סובל מהמדה הזאת, וכן כתבו חז"ל יומא עב: זכה נעשית לו סם החיים לא זכה נעשית לו סם המות, הרי שהתורה יכולה להיות סם המות, וא"כ נמצא מבואר שתורה וחכמה אינם הרפואה למדות, אלא להיפך "ממדות זוכים לתורה" וזה הפשט בפסוק שאחרי שהמילדות יראו מהי"ת אז עשה להם בתים שזכו לתורה
״ותתצב אחותו מרחוק לדעת מה יעשה לו״ (ב, ד)
אמר הח"ח שמרים ידעה שודאי משה ינצל, רק לא ידעה באיזה אופן תהי' ההצלה והוסיף הח"ח שמזה עלינו ללמוד שבכל עת צרה וצוקה ודאי שבסוף תבוא הישועה רק שחסרה לנו הידיעה באיזה דרך תהיה הישועה אבל מ"מ עלינו לצפות ולקוות למחדש תמיד מעשי בראשית שיחיש לנו הישועה ואפי' מתוך הצרה ימציא לנו פדות ורוחהֿ
״נה נער בוכה" (ב, ו)
אמרו חז"ל במסכת ברכות לב: אע"פ ששערי תפלה ננעלו מ"מ שערי דמעה לא ננעלו, וכונתם ללמדנו על גודל כוחה של תפלה כאשר תבוא עם דמעות ובזוהר כתב (תיקון יא כו מובא בס' ראשית חכמה שער התשובה פ"ה אות יד) שלומדים זאת מהפסוק שלנו (וז"ל מבואר) אבל שערי דמעה לא ננעלו ואין מי שיפתח אותם (היינו את שערי השמים הנעולים) עד שיבוא בעל הדמעה שנא' "ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בוכה" שאין ההיכל נפתח אלא בו (היינו בנער הבוכה) וזהו "ותפתח" שההיכל נפתח אליו, ובמה הוא נפתח לו בדמעה, וזהו שכתוב "והנה נער בוכה" ומיד "ותחמול עליו״
״ותקרא שמו משה" (ב, י)
וז"ל המדרש (שמו"ר פ"א, כו) מכאן אתה למד שכרן של גומלי חסדים אע"פ שהרבה שמות היו לו למשה לא נקבע לו שם בכל התורה אלא כמו שקראתו בתיה בת פרעה, ואף הקב"ה לא קראהו בשם אחר עכ"ל.
״ויצא אל אחיו וירא בסבלותם" (ב, יא)
ופרש"י נתן עיניו ו"לבו" להיות מיצר עליהם, ובמדרש (שמו"ר פ"א ל"ב) מהו וירא שהיה רואה בסבלותם ובוכה ולכאו' רואים מכאן שנשיאה בעול עם חבירו זה לא רק במעשה אלא גם שירגיש בחוש את צער השני, ומסופר על ר' ישראל סלנטר (נתיבות אור) שכשעני היה מגיע אליו לבקש צדקה וכדומה היה ממש מתחיל לרעוד, מכיון שהיה מרגיש את צער השני שהוא ממש צערו שלו.
״ויאמר לרשע למה תכה רעך" (ב, יג)
ובגמ' סנהדרין נח: מהפס' הנ"ל למדו חז"ל שהמגביה ידו על חבירו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע (ועי"ש בצורת הילפותא) [וכן פסק הרמב"ם בסה"מ ל"ת ש' ובחינוך תקצה] רואים מכאן כמה חמור זלזול בכבוד השני שאע"פ שלא הכהו מ"מ כיון שזלזל בכבוד הזולת נקרא "רשע״"
״וירא משה ויאמר אכן נודע הדבר" (ב, יד)
וכרש"י שדאג שמא אינם ראוים להגאל, ובכלי יקר כתב שמחמת חטא הדיבור ישראל שרויים בצרה יותר מכל האומות מכיון שחטא לה"ר גדול מג' עבירות חמורות אולם לבסוף אדרבה ישראל נגאלו בגלל שלא היה בהם לה"ר ורק שנים אלו היו בעלי לה"ר ולמה באמת עוון לה"ר כ"כ חמור, ובח"ח הביא מהזוהר שתכלית הפה הוא בשביל דיבור בתורה ותכלית העולם הוא בשביל התורה כדכתיב "אם לא בריתי (דהיינו התורה) יומם ולילה" אז "חוקות שמים וארץ לא שמתי" וא"כ כשפוגם בפיו נמצא שפוגם בתורה וממילא גם בכל העולם וזהו סיבת חומרתו, ולהיפך כששומר קדושת פיו נמצא גורם לקיום העולם
״ותעל שועתם אל האלוקים מן העבודה" (ב, כג)
ביאר הרבי מניקלשבורג, בנ"י לא הצטערו כ"כ מעצם העבודה המפרכת כמו שהצטערו ממה שלא נתן להם להתפלל ולעבוד את האלוקים (איזוהי "עבודה" שבלב זו תפילה), ובאמת שועתם מן "העבודה" מיד עלתה השמימה והתקבלה.
״של נעלך מעל רגלך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא" (ג, י)
ברמ"א וואלי ביאר, דכונת הי"ת היתה לומר למשה שבשביל שיצליח להדבק לגמרי בשכינה צריך שיסיר מעליו את התאות והגשמיות שהנעלים מסמלים לתאות ולגשמיות, והוא לימוד לכאו"א בדרך עליתו בדבקות בהי"ת שקודם כל צריך שיסיר מעצמו את התאות והגשמיות.
״בהוציאך את העם הזה ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה" (ג, יב)
וז"ל הרמב"ן ומאז יקבלו עבודת ה' ללכת אחרי מצותו עכ"ל ואמר ע"ז ר' יחזקאל לווינשטיין, שכיון שהיינו עבדים לפרעה במצרים אז כשהי"ת הוציאנו מיד פרעה עלינו להיות תמורת זאת עבדים להי"ת, וזה היסוד של יצא"מ שאנו עבדים להי"ת וכל מעשינו חייבים להיות בגדר "עבדות".
״ויאמר אלוקים אל משה אהיה אשר אהיה ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם" (ג, יד)
ובגמ' ברכות ט: אהיה אשר אהיה, אמר הקב"ה למשה לך אמור להם לישראל אני הייתי עמכם בשעבוד זה ואני אהיה עמכם בשעבוד גלויות, אמר לפניו רבש"ע דיה לצרה בשעתה, אמר לו הקב"ה לך אמור להם אהיה שלחני אליכם וכתב בעין יעקב, דבא ללמד חכמה ומוסר שלא יעמוד אדם על דעתו ולא יבוש מלחזור מדבריו, אף שהוא גדול מאוד כי צריכין אנו לקבל האמת ממי שאמרו שהרי אף הקב"ה חזר והודה לדברי משה, וממנו ילמדו וכן יעשו וכתב המהרש"א שם שמפס' זה מבואר שהבטיח לנו הקב"ה בשם הויה שאנו דבקים בו וישאר לנו הויה בכל השעבודים ולא יבוא לנו הפסד וכליון ח"ו באורך הגלות.
״וראך ושמח בלבו" (ד, יד)
ובמדרש כתבו דאילו ידע אהרון שיכתבו עליו בתורה היה יוצא לקראתו בתופים ובמחולות, וביאר החידושי הרי"ם שלא שאהרן רצה שיהללוהו אלא שאם היה יודע את גודל החשיבות (שהוא עד כדי כך שנכתב בתורה) אז היה עושה את השמחה בהכנה גדולה ובהתלהבות יתירה.
לע"נ
המקובל האלוקי מרנא ורבנא רבי משה בן רבי יעקב קורדווירו זצוק"ל
המאור הגדול מרן ורבנא רבי ישראל בן רבי זאב וואלף סלנטר זצוק"ל
הגה"ג ציס"ע רבי שמעון בן רבי דוד בעדני זצוק"ל
ת.נ.צ.ב.ה
