"The blessing of HaShem makes one wealthy, and the wealth will be free of turmoil" (Proverbs 10:22). Neither sharp business acumen nor hard work is the key to personal wealth. Rather, the blessing of HaShem is the only cause of wealth. Moreover, when a person's wealth flows from the blessing of HaShem, he will no longer suffer anxiety regarding monetary matters. The blessing of HaShem brings financial security, i.e,"The blessing of HaShem makes one wealthy," as well as peace of mind, i.e., "the wealth will be free of turmoil." The blessing of HaShem that brings both wealth and serenity, is the blessing that HaShem bestows upon the righteous, who have the correct attitude towards money.
The righteous person is satisfied -- and happy -- with whatever portion HaShem grants him. He is content because he knows that if HaShem blesses him with wealth, the blessing of wealth will bring him tranquility.
Reflect on how a righteous person, like the Chofetz Chaim, relates to his financial status. The prospect of wealth does not overexcite him; greed does not affect his sensibilities. On the other hand, if his financial circumstances are diminished, he does not become distraught. He realizes that if HaShem will bless him, he will regain his wealth without undue effort on his part.
(Based on the commentary of Rabenu Yonah)
משפטים, תשפ"ג
חיזוק הפרשה
"ורצע אדוניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם" (כא, ו)
וכתב רש"י, אמר רבן יוחנן בן זכאי אוזן זאת ששמעה על הר סיני לא תגנוב והלך וגנב תרצע ע"כ ולכאו' צ"ב למה העבירה תלויה באוזן, ואדרבה את עצם עבירת הגניבה עשה בידים, ותירץ ר' צבי פסח פראנק (בספרו הר צבי), שהכל תלוי בצורת השמיעה, והיינו שכאשר אדם שומע את דבר ה' צריך לעשות כל השתדלות שהדברים יכנסו אל תוך כל רמ"ח אבריו, ואם שמיעתו כראוי ממילא כל גופו משתעבד לקיום המצוות וכולו עומד מוכן ומזורז להוציא לפועל מה ששמע, אבל אם אינו מרגיש מחויב ומזורז לקיום המצוות אות וסימן הלא על חיסרון בשמיעתו שלא הכניס הדברים לעומק לבו (וכדאמרי אינשי שנכנס באוזן אחת ויוצא מהשניה) והדברים כאילו נשארו רק באוזן בלבד ולכן אינו עושה שום רושם על האברים, ודקדק ריו"ח לומר "אוזן ששמעה" דהיינו שרק האוזן שמעה ולא שאר האברים ומפני כך נענש באוזנו.
"ורפא ירפא" (כא, יט)
ובגמ' ב"ק (פה.) אחז"ל מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, אולם גם אחר שנתנה הרשות לדרוש ברופאים אין לאדם להשים בטחונו על הרופאים כלל וכלל כי אם על הבורא יתברך ועוד כי הרבה פעמים לא תועיל השתדלותו מאומה ולפעמים אדרבה במקום להועיל רק יזיק, וכך כותב הבית הלוי שכל אדם רואה בחוש שלפעמים לא תועיל השתדלותו מאומה, ופעמים שהשתדלותו גורמת לרעה ונמצא שהרע לעצמו ביגיעתו, כמעשה דעבדי שלמה שנגזר עליהם שימותו בשערי עיר לוז והוא בעצמו שלחם לשם (סוכה נג.) וא"כ איך יסמוך האדם על השתדלותו מאחר שאינו יודע אם הוא לטובתו או לרעתו, ומה מאוד תגדל הבושה לאדם אשר ג' פעמים בכל יום אומר מכלכל חיים בחסד וכו' סומך נופלים ורופא חולים" ולא נקבע ענין זה בלבו עד כדי כך שאם יקרה לו דבר שוכח הכל ורודף אחרי השתדלותו, וח"ו הרי זה בכלל "בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני" (ישעיה כט, יג) על כן ישליך את יהבו אך ורק על הי"ת.
"כי תצא אש ומצאה קוצים ונא כל גדיש או הקמה או השדה שלם ישלם המבעיר את הבערה" (כב, ה)
ואחז"ל (ב"ק ס:) שמדובר אודות שריפת ביהמ"ק [שאע"פ שנחרבה בעונותינו הרבים] אמר הקב"ה, עלי לשלם את הבערה שהבערתי בציון, ואמר הח"ח שכשמתרבים הצרות וחבלי הלידה מתגברים מאוד צריך להגדיל ולחזק את הבטחון בהי"ת שבודאי יגאלנו וימציא לנו פדות ורוחה, והוסיף לבאר את הפס' בישעיה (סו, ט) "האני אשביר ולא אוליד, כונת הכתוב לזרז את האדם בשעת צרתו שלא יתיאש מהישועה ויגדיל את בטחונו בהי"ת, כי הרי ה' הוא זה שסיבב לו את צרתו וא"כ הוא גם זה שיושיענו מצרתו, וזה כונת הפס' "האני אשביר" הרי אני הוא המסבב את צרותיך וא"כ היתכן ש"ולא אוליד" והוא ג"כ כונת הגמ' הנ"ל שאמר הקב"ה עלי לשלם הבערה שהבערתי, וע"כ אין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים.
"לנטת אחרי רבים להטות" (כג, ב)
אומר החת"ס אל לאדם לאמר מאחר שהדין עם הרבים א"כ נלך אחר אמונת רוב העולם, כי רק בדבר שהוא ספק ואינו ברור העשוי לנטות לצד זה או לצד אחר (וכמש"כ בפס' "לנטת") יש להטות אחר הרוב, אבל דבר שהוא ברור ומזוקק מכל ספק אינו כפוף להכרעת הרוב, לפיכך לא יטו ישראל לעולם אחר רוב העולם.
"כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו וחדלת מעזב לו עזב תעזב עמו" (כג, ה)
ושאלו חז"ל (פסחים קיג:) האיך יתכן שאדם ישנא את חבירו הרי הוא איסור גמור דכתיב "לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא לב:) שהטעם למה התורה אמרה לאדם לעזור דוקא לשונא הוא בשביל שיכוף את יצרו, אולם למתבאר בגמ' בפסחים הרי מדובר באדם שמצוה לשנאתו וא"כ לא שייך הטעם הנ"ל שיכוף את יצרו [דהיינו לכבוש את שנאתו] כי אדרבה מצוה עליו לשנאתו, ותירצו שמכיון ששונא את חבירו ממילא גם חבירו ממילא גם חבירו שונא אותו כדכתיב "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" (משלי כז), ומאחר שכן יחזיר גם הוא שנאה שאינה של מצוה, ונמצא שמתוך שנאתו הראשונה אע"פ שהיתה של מצוה בסוף באו לידי שנאה גמורה, וא"כ פשוט וברור ששייך ע"ז כפית היצר ורואים מכאן כמה שצריך האדם ליזהר ולפלס את דרכו אפי' בדברים של מצוה שלא יבוא ח"ו מתוך זה לידי חיסרון בדין אדם לחבירו וכדו', (ועי' מש"כ בתומר דבורה (א, החמישית) שיעזוב את מה שבלבו.
"מדבר שקר תרחק" (כג, ז)
בגנות והפסד השקר איתא בגמ' סנהדרין (קג.) אמר ר' חסדא אמר ר' ירמיה בר אבא ד' כיתות אין מקבלות פני שכינה כת ליצים, כת שקרנים, כת חנפים, כת מספרי לה"ר וכתב השל"ה (שער האותיות שתיקה) שכת שקרנים הוא אפי' המשקר סתם בדבריו, ובפסחים (קיג:) שלשה הקב"ה שונאן המדבר א' בפה וא' בלב וכו' ובב"מ (מח.) מי שפרע מאנשי דור המבול ומאשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצרים בים הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו, ובסנהדרין (צב.) אמר ר' אלעזר כל המחליף בדיבורו כאילו עובד ע"ז, ובמדרש תלפיות (לה, ב) אם עבר על האמת ושיקר, כופר במעשה בראשית, וכאילו עבר על כל המצוות, והחיד"א (בס' שערי קדושה) כתב שהמדבר שקרים אינו בכלל ישראל שכתוב בהם "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב" ובפס' "מדבר שקר תרחק" אמר ר' זושא מאיניפולי, כשאתה מוציא דבר שקר מפיך, תרחק מיד מהקב", ומסופר (ס' תנועת המוסר) על ר' ישראל סלנטר שכשהתחיל להרצות את שיעוריו בוילנא, הרעיש בחריפותו את כל לומדי העיר אשר התפעלו מגאונותו העצומה, והרבה מגדולי העיר היו באים לשמוע את חידושיו, ולעומת זאת קמו כמה מתנגדים והעמידו עילוי חריף שינסה למצוא פירכות לדבריו ממרחבי הבבלי והירושלמי אך ר' ישראל קיצץ כנפיו ולא העיז יותר לעמוד כנגדו, אך קרה ופ"א שאל אותו עילוי קושיא חמורה באמצע השיעור, ר' ישראל שמע, חשב, ומיד הודה שיש בזה פירכא לדבריו וירד מהבימה, אח"כ אמר ר' ישראל לתלמידיו כי ברגע זה עלו במוחו חמשה תירוצים שהיו מתקבלים ע"ד של המקשה, אבל מכיון שאני יודע שלפי האמת אינם נכונים והצדק עם המקשן, לכן ירדתי מהבימה, והוסיף ר' ישראל ואמר אל תחשבו שהודאה זו עלתה לי בנקל, כי חשבונות רבים משום כבוד התורה, השפעה וכו' וכו' צפ ועלו ברעיוני להוכיח שמותר לדחות הקושיא בתירוץ שאיננו לאמתה של תורה, אבל גערתי בעצמי ישראל, הרי אתה לומד מוסר ומה עם מדת האמת, ומיד הודיתי על האמת וירדתי מהבימה, (תלמידיו ר' יעקב יוסף יוזף גאב"ד ניו יורק אמר כי בגלל סיפור זה דבק בר' ישראל).
"ועבדתם את ה' אלוקיכם וכו'" (כג, כה)
ואחז"ל ב"ק (צב:) "ועבדתם את ה' אלוקיכם" זו ק"ש ותפלה (וכן בתענית ב. עי"ש) ובגמ' ברכות (לב:) ת"ר ד' צריכין חיזוק (וכרש"י שיתחזק אדם בהם תמיד בכל כוחו) ואחד מהם הוא התפלה, ומהדברים הצריכים חיזוק בתפלה הוא הדיבור בזמן התפלה, ובשו"ע (או"ח קכד, ז) וז"ל לא ישוח שיחת חולין בשעה שש"ץ חוזר התפלה, ואם שח הוא חוטא וגדול עונו מנשוא וגורעים בו ע"כ, והרמב"ם ביטל חזרת הש"ץ כיון שמשיחים אז בדברים אחרים (תשובות הרמב"ם נג), וכתב הגר"ז (שו"ע הרב קכד, י) וז"ל שכל המשיח בביהכנ"ס בשעה שהציבור עסוקין בשבחו של מקום, מראה בעצמו שאין לו חלק באלוקי ישראל ואילו העוסק בתורה שאינו חוטא כ"כ לא יפה הוא עושה ע"כ, והט"ז (נה, ד) כתב שאין לצרפם למנין וז"ל יש להפליג דהיאך מביא ראיה מן השוטים האלו שעושים איסור בהפסקת שיחה בטלה אשר גדול עוונם מאוד, ובאמת אני אומר שחלילה להצטרף עם אנשים פושעים כאלה כשאין מנין זולתם ע"כ ובזוה"ק (ויקהל כה:) כשעם הקדוש נכנסים לביהכנ"ס שבת להתפלל אסור לעסוק בשום דבר ואפי' לצורך ביהכנ"ס אסור, אלא בדברי תשבחות תפלה ותורה כראוי לקדושת ביהכנ"ס, והאיש המתעסק בדברים אחרים ובדברי חול, הרי הוא מחלל את השבת ואין לו חלק בעם ישראל ע"כ, וידוע שגילו לתוי"ט מן השמים כי הצרות הנוראות בשנת ת"ח שנהרגו רח"ל כחצי מליון יהודים הכל היה בעון המר שמדברים בעת התפלה, וחיבר אז "מי שברך" לאותם שאינם מדברים בעת התפלה, וא"כ כאו"א יחזק ויתחזק בדבר כי חומרתם רבה עד למאוד.
"ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" (כד, ז)
ובגמ' שבת (פח.) מסופר על צדוקי שראה את רבא לומד ומחמת עיונו לא שם לב שנוטף דם מאצבעו א"ל הצדוקי עמא פזיזא שהקדמתם נעשה לנשמע שבתחלה היה לכם לשמוע אם יש בכח היכולת לקבל התורה ואח"כ להסכים לקבלה, א"ל רבא אנחנו שהולכים בתמימות עם הי"ת כתוב עלינו "תומת ישרים תנחם" והאנשים שהולכים בתחבולות ועלילות עליהם כתוב "וסלף בוגדים ישדם" ולכאו' צריך להבין מהי תשובת רבא, וביאר ק' איצלה בלאזר (כוכבי אור, ג) שהתורה איננה כשאר חכמות שכ"א יכול לרכשו, כי התורה מצד שהיא רוחנית תורת ה' רק מי שיש לו מעלות ומדות נפשיות הוא מוכשר לתורה וכמשאחז"ל (אבות ו, ו) התורה נקנית במ"ח דברים, וא"כ נמצא שבמה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע היא היתה סיבה עיקרית שישראל קבלו את התורה כי הוא סימן שיש בהם את המעלות הנצרכות לתורה, כי עיקר מדת התמימות הוא להאמין בכל דרכי ה' כי ישרים הם בלי להכנס לחקירות אנושיות וזה מה שהשיב לו רבא שמכיון שאנחנו הולכים בתממות כתי' בו "תומת ישרים תנחם" היינו שע"י התמימות זכינו לאושר הגדול של קבלת התורה, והנך אינשי "סלף בוגדים ישדם" היינו כי הסילוף והעקמימות של בוגדים, ישדם מן ההצלחה הזאת.
לע"נ
המקובל האלוקי מרנא ורבנא רבי משה בן רבי יעקב קורדווירו זצוק"ל
המאור הגדול מרנא ורבנא רבי ישראל בן רבי זאב וואלף סלנטר זצוק"ל
ת.נצ.ב.ה
