The revelation of the Shechinah (the Divine Presence) that dwelt in the Mishkan was the same revelation of the Shechinah that Klal Yisrael experienced at Mount Sinai. In this light, HaShem spoke to Moshe in the Mishkan with the same awesome voice and revealed the same glowing holiness that Moshe perceived at Mount Sinai. What was the merit of Klal Yisrael that awakened this supreme holiness and closeness to HaShem in the Mishkan? The verse states (Shemos 25:2), "Speak to the Children of Israel, and have them bring an offering for me, from every person whose heart inspires him, you shall take My offering." They voluntarily brought their offerings of gold and silver to build the Mishkan, as per the verse, "from every person whose heart inspires him..." Their heartfelt inspiration to bring their offerings to build the Mishkan, awakened the glory of the Shechinah of Mount Sinai to dwell in the Mishkan.
Klal Yisrael donated the materials to build the Mishkan not out of obligation, rather the love of HaShem in their hearts inspired them to bring their offerings. Since they deeply aspired to come close to HaShem, correspondingly, HaShem came intensely close to them.
Imagine that you are standing with Klal Yisrael in the desert. Hear Moshe Rabenu ask the nation to voluntarily donate materials to build the Mishkan. Sense the heartfelt resolve of Klal Yisrael to bring the gold and silver in order to come close to HaShem. Envision yourself and thousands of others joyously bringing the required materials to Moshe Rabenu. Experience the awesome holiness of Mount Sinai that HaShem revealed in the Mishkan.
(Based on the commentary of the Ramban to the Chumash)
תרומה, תשפ"ג
חיזוק הפרשה
מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" (כה, ב)
ביאר החת"ס (תורת משה), שהרי הכל שייך להקב"ה א"כ נמצא שנתינת האדם להי"ת אינה יכולה להיות בכסף התרומה שהרי "לי הכסף ולי הזהב אמר ה'" אלא הנתינה הוא רק נדבת לבו הטוב, וא"כ מי שאינו נותן בלב שלם אינו נותן כלום, וזה כונת הפס' "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" אז דוקא ממנו נחשב ש"תקחו את תרומתי" נמצא שאחר כונת הלב שקולים ונמדדים ונקבעים כל המעשים והפעולות.
"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (כה, ח)
כותב השל"ה "שוכשנתי בתוכם היינו בלב של כאו"א מישראל, וכעי"ז פירש בזוה"ק (ח"ג עה. קיד.) את הפס' "כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחניך" (דברים כג, טו) "קרב" הוא הלב, שהוא נמצא באמצע מחניך, שהם רמ"ח אבריך, וסיפא דקרא "ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך" ע"כ והנה כל המדות הם בלב קנאה תאוה כבוד וכו' וכו' וא"כ מחויב לראות תמיד שיהי' קודש הקדשים (הלב) נשאר בקדושתו שיהי' מדור לשכינה לקים מה שנא' "ושכנתי בתוכם" ואם ח"ו מטמא את הלב שיהי' לב חורש און, אז הוא מכניס צלם בהיכל לפני ולפנים.
"ועשו ארון וכו'" (כה, י)
אמר רחבא אמר רב יהודה שלשה ארונות עשה בצלאל וכו' (יומא עב:) והקשה בעין יעקב, למה לא עשה ארון אחד כולו זהב, ותירץ שארונות אלו הם דוגמת האדם, שמבחוץ נברא בצלם אלוקים, וכן בתוכו יש נשמת רוח אלוקים ובאמצע הוא החומר הגשמי וע"י שהאדם יכיר כי הוא עץ השדה וישפיל גאותו אז תנתן לו התורה, וכן בארון מבחוץ ומבפנים זהב ותוכו עץ ורק אח"כ ניתן בו התורה.
"ועשו ארון עצי שטים אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו" (כה, י)
וצ"ב, למה האמות לא היו שלמות אלא אמתים וחצי וכו', וכתב הכלי יקר שהוא להורות לנו שכל אדם ידמה בנפשו שלא הגיע לשלמות החכמה וצריך לעבוד למלאות את חסרונו, ורק כך אפ' לאדם שיגדיל את חכמתו, וכן כתוב "החכמה מאין תמצא" (איוב כח, יב) היינו שהחכמה תצא דוקא מהחושב את עצמו לאין וחסר, אבל לא ממי שחכם בעיניו וטועה בעצמו לומר שכבר הגיע לתכלית החכמה, וכן שנינו במשנה (אבות ד, א) איזהו חכם הלומד מכל אדם והיינו כנ"ל שהחכמה תבוא לאדם דוקא כשחושב שהוא חסר מן החכמה וצריך ללמוד מאחרים.
"בטבעת הארון יהיו הבדים לא יסרו ממנו" (כה, טו)
לכאו' יש להעיר, למה דוקא בדי הארון צריכים להיות קבועים בה תמיד משא"כ בבדי המזבח והשולחן, ותירץ ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק (משך חכמה) ע"פ המדרש שהארון רומז לכתר תורה, וכידוע שהתורה צריכה סעד לתומכה שמחמת כן יוכלו לעסוק ולקים את התורה, וא"כ נמצא שבדי הארון רומזים למחזיקי התורה, ולכן אמרה התורה שלא יסורו ממנו וצריך שיהיו תמיד אוחזים בארון הברית.
"והיו הכרובים וכו'"
בגמ' סוכה (ה:) שאלו מאי כרוב, ותירץ ר' אבהו כרביא (פני תינוק) שכן בבבל קורין לינוקא רביא, וביאר הגר"א מה הטעם שציוה ה' לעשות דוקא כפני תינוק, הוא משום שכשהאדם בא הוא בטוח על בוראו מאוד, והקב"ה מנהיגו בהשגחה פרטית גדולה, אבל כשנתגדל הוא בוטח בעצמו וההשגחה נמעטת מאליו ולכן היו הכרובים כפני תינוק, להיות שהקטנים הם קיום השכינה, וכל אחד ישים אל לבו לשום כל מבטחו בהקב"ה בלבד, ורבי ישראל סלנטר אמר שהוא בשביל שכל ישראל ילמדו לראות עצמם כנערים אשר בקל ניתן לשנות הרגליהם למוטב ויהיו רכים כקנה לעצב דרכם על דרך התורה לעלות מעלה מעלה.
"ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד" (כה, ל)
אחז"ל (ברכות נה.) בזמן שביהמ"ק קים מזבח מכפר על ישראל ועכשיו שולחנו של אדם מכפר עליו, וכתב ע"ז ר' אהרן קוטלר (משנת רבי אהרון) שהאכילה היא לא רק מצוה אלא אפי' מכפר עליו כמזבח, אך זהו דוקא אם האכילה היא בקדושה, אך אם אינה בקדושה הוא כזבחי מתים (כמבואר באבות ג, ג), והיינו שהוא כעין אביזרייהו דע"ז ח"ו, נמצא שע"י קצת דעת וכונת הלב הבדל כ"כ גדול ומהותי שמצד אחד אפ' שתחשב אכילתו כקרבן לפני ה' ומאידך אפ' שיהיה כאילו אכלו מזבחי מתים, ודבר זה הוא כלל בכל המצוות והמעשים שע"י דעתו וכונתו קובע את פעולתו שאם נותן דעתו ולבו למעשיו הרי הם נעשים קודש קדשים ולהיפך אם חסר בדעת ובלב הוא חיסרון גם בעצם מעשיו.
לע"נ
המקובל האלוקי מרנא ורבנא רבי משה בן רבי יעקב קורדווירו זצוק"ל
המאור הגדול מרנ ורבנא רבי ישראל בן רבי זאב וואלף סלנטר זצוק"ל
הגה"ג ציס"ע רבי שמעון בן רבי דוד בעדני זצוק"ל
ת.נ.צ.ב.ה
