"HaShem descended upon Mount Sinai to the top of the mountain; HaShem summoned Moshe to the top of the mountain, and Moshe ascended"(Shemot 19:20). Moshe stayed atop Mount Sinai, in the Presence of HaShem, for forty days and forty nights. During this extraordinary time HaShem taught Moshe the entire Torah, just as a Rabbi teaches his beloved student. Yet, a question arises. Since HaShem is all-powerful, surely He could have taught Moshe Rabenu the Torah in a matter of seconds? Indeed, today we can transfer gigabytes of information in a few moments. The answer is that HaShem did teach the Torah to Moshe Rabenu in a few seconds. If so, what was the purpose of Moshe Rabenu staying on Mount Sinai for forty days and nights? Most of time that Moshe was on Mount Sinai, HaShem revealed to him, His endless dimensions of love for Moshe Rabenu and for all of Klal Yisrael.
The Torah is not independent of the revelation of HaShem's love for the Jewish People. Indeed, the revelation of HaShem's love for Klal Yisrael is the primary revelation of the Torah.
(1) Before you study Torah, take a minute to reflect on HaShem's unbounded love for you and all of Klal Yisrael. (2) Sense the happiness that Moshe Rabenu attained upon basking in HaShem's love for forty days. (3) Transpose Moshe's joy to your heart. (4) Study Torah as if you are reading love letters from HaShem to you.
(Based on Chidushie Chofetz Chaim on the Torah)
חיזוק הפרשה-פרשת יתרו פ"ג גיליון מס' 5
"עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים כי בדבר אשר זדו עליהם" (יח, יא)
וצריך להבין למה הכיר יותר בה' דוקא בגלל סיבה זו שה' העניש את המצרים במדה כנגד מדה, ובדברי שאול (לבעל שו"ת שואל ומשיב) כתב ע"פ מש"כ החינוך (פ' תזריע) שמה שאמרו חז"ל במדה שאדם מודד מודדין לו, אל תחשוב שהכונה על הקב"ה, שהקב"ה משלם לאדם כפי מה שעושה וכביכול הוא נוקם נקמתו כדרך בו"ד חלילה לחשוב כזאת, רק שהאדם כפי מה שעשה רע ממשיך עליו את העונש שהקב"ה יסתיר השגחתו ממנו וממילא מקבל את הרע ע"י שחטא, אבל הקב"ה הוא הטוב ומאתו לא תצא הרע (ע"כ) וא"כ עי"ז שמשלם מדה כנגד מדה ניכר כביכול שהקב"ה לא עשה לו את כל זה רק שהסתיר השגחתו וממילא נסתבב הרעה ע"י הרעה בעצמו, וז"ש יתרו בדבר אשר זדו עליהם, היינו כנ"ל שהרע הזה בא להם ממה שזדו עליהם, וזה ודאי סיבה חזקה להכיר יותר את גדלות הי"ת.
"והודע להם את הדרך ילכו בה" (יח, כ)
ואחז"ל (ב"ק ק.) "את הדרך" זו גמילות חסדים, וכתב רבינו יונה (שערי תשובה ג, יג) וז"ל חייב אדם לטרוח בדרישת טוב לעמו ולשקוד בעמל נפשו על תקנת חבירו אם דל ואם עשיר, וזאת מן המצוות החמורות ומן העקרים הנדרשים מן האדם, שנא' הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד עכ"ל, ונביא דוגמת חסד המצויה מאוד והוא שמאיר פנים שמחות לכל אדם, ורבי יחזקאל סרנא היה אומר שפנים של בן אדם הם בגדר רה"ר, וכשמעמיד פנים עצבות הרי זה בגדר בור ברה"ר. וכשמאיר פנים שמחות לכל אדם הרי הוא משרה שמחה על סביבתו, ואחז"ל (אדר"נ פי"ג) וז"ל, והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות, כיצד מלמד שאם נתן אדם לחברו כל מתנות טובות שבעולם ופניו זעומות וכבושות בארץ, מעלה עליו הכתוב כאילו לא נתן לו כלום, אבל המקבל את חבירו בסבר פנים יפות אפי' לא נתן לו כלום כאילו נתן לו כל מתנות טובוות שבעולם עכ"ל.
"ועתה אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ" (יט, ה)
בביאור ה"סגולה" כתב החת"ס דהנה שכר המצוות אינו דבר טבעי למצוות, כמשמעות הכתוב אם צדקת מה תתן לו ומי
הקדמני ואשלם, כלום קימת מעקה עד שנתתי לך בית וכו' (ויק"ר כז, ב) וכן אמר דוד (ד"ה כט, יד) מידך הכל ומידך נתנו לך וכן הוא
בתהלים (סב, יג) "ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו" כנ"ל שתשלם שכר המצוות הוא אך נדבה וחסד, וא"כ אין השכר בטבע
כי אם סגולה בלי טעם, וא"כ נמצא בזה מוסר גדול שאע"פ
שהאדם צדיק גמור לא יאמר שהשכר שלו בטבע, כ"א הכל חסד וסגולה בלי טעם שהרי מידך הכל ומידך נתנו לך וא"כ יתפרש הפס' כך אם תשמעו בקולי ותשמרו את בריתי ותהיו צדיקים גמורים מ"מ והייתם לי רק סגולה ולא מצד הטבע כי לי כל הארץ וממני הכל (כנ"ל ע"ד מי הקדמני ואשלם),.
"ויתיצבו בתחתית ההר" (יט, יז)
בגמ' שבת (פח.) אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב"ה עליהם ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם, והקשו המפרשים למה הוצרך הקב"ה לכפות אותם, הרי כבר הקדימו נעשה לנשמע וקיבלו את התורה ברצון, ותירץ ההפלאה (פתיחה לכתובות אות ב') שכפיה זו היתה כדי להראות את גודל אהבתו לישראל כאהבת האב לבן, כמו שלפעמים האב צריך להכריח את בנו לעשות איזה דבר שהוא לטובתו אפי' אם הבן אינו מבין שהוא לטובתו, כן הקב"ה כפה עליהם הר כגיגית להראות אהבתו כאב לבן שאפי' שאינם מבינים שקבלת התורה היא לטובתם.
והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה' באש ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאד" (יט, יח) ובאוה"ח כתב שהאש שרף את כל ההר כעשן הכבשן אשר שורפים את האבנים לעשות סיד, וכשאבני סיני נעשו סיד ממילא ויחרד כל ההר מאוד כי כן דרך האבנים בכבשן, ולכאו' יש להעיר, למה באש של הסנה לא שרפה האש דבר, ואילו בהר סיני שרפה את כל ההר, ואפשר לומר שהקב"ה רצה להראות לעם ישראל [שמתן תורה] אינו עוד נס גדול כניסים הקודמים, אלא שהוא מתכלית כל הבריאה וע"ז עשה האש ג"כ כתכונת טבע הבריאה להורות כי מעמד זה של הר סיני הוא בלתי נפרד מראית ותכלית כל הבריאה.
"אנכי ה' אלוקיך" (כ, ב)
כתב הרמב"ם (פיהמ"ש סנהדרין פ"י היסוד הראשון) וז"ל להאמין מציאות הבורא יתברך, והוא שיש שם נמצא שלם בכל דרכי המציאות, הוא עילת מציאות הנמצאים כולם, בו קיום מציאותם וממנו קיומם, ואל יעלה על הלב העדר מציאותו, כי בהעדר מציאותו נתבטל מציאות כל הנמצאים לא נשאר נמצא שיתקיים מציאותו, ואם נעלה על לבנו העדר הנמצאים כולם זולתו, לא יתבטל מציאות הי"ת ולא יגרע, ואין האחדות אלא לו לבד השי"ת שמו כי הוא מסתפק במציאותו ודי לו בעצמו ואין צריך במציאות זולתו, וכל מה שזולתו מן המלאכים וגופי הגלגלים ומה שיש בתוכם ומה שיש למטה מהם הכל צריכים במציאותם אלא, וזה היסוד הראשון מורה עליו דיבור "אנכי ה' אלוקיך" עכ"ל.
"אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (כ, ב)
וכתב רש"י, לפי שנגלה בים כגיבור מלחמה ונגלה כאן כזקן מלא רחמים, ומה הטעם שנגלה כאן כזקן מלא רחמים, ביאר רבי ירוחם ממיר, מכיון שהתורה מציאותה ועצם עצמותה היא אהבה ולכן נתנה לנו ה' דוקא כזקן מלא רחמים שנותן אהבתו לאהוביו, וכן הוא נוסח הברכה "אהבת עולם" שהולך כולו על נתינת התורה, ועפ"ז יתבאר היאך היה בכח ר' פרידא ללמד לתלמידו ח' מאות פעמים (עירובין נד:), כי מחמת שהיה לו אהבת תורה שהיא אהבת עולם זה נתן לו את הכוח והתעצומות למען התורה.
"ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה' אלוקיך לא תעשה כל מלאכה וכו' (כ, ט י)
כותב רבנו בחיי וז"ל יאמר כל ששת ימים אפשר לך שתעבוד את הית' עם עשיית כל מלאכתך, כענין האבות שהיו עובדים את הי"ת עם עבודת המקנה ושאר ענינים הגופניים, אבל יום השביעי שבת כולו יהיה לה' אלוקיך לא תעשה בו מלאכה כלל, זה שמעתי מהרמב"ם ז"ל, עכ"ל וכעי"ז כתב הכלי יקר, שמה שכתוב בפס' "תעבוד" בעבודת הי"ת הכתוב מדבר, היינו שכל ששת ימים תעבוד עבודת הי"ת תעבוד גם בשבת, נמצינו למדים א' הגם שבימות החול צריך לעבוד ומלאכתו מ"מ לא יעשה העיקר טפל והטפל עיקר, אלא עבודת ה' תהיה תמיד תחילה וקודמת לאדם בסדר עדיפויותיו, ב' יום השבת אינו יום חופש מעובדת ה' ח"ו, אלא אדרבה הוא יום שפנוי אך לעבודת ה'.
"כבד את אביך ואת אמך" (כ, יב)
בענין גדול מצות כיבוד או"א וחשיבותה לפני הקב"ה, אחז"ל (קידושין ל:) שהשוה הקב"ה כבוד אב ואם לכבוד המקום, ועוד אמרו שם בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו אמר הקב"ה מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני, ובתוס' (שם לא.) כתבו שהקב"ה מקפיד על כבוד או"א יותר מכבודו, שלכבוד המקום חייב לתת רק מהממון שלו, ולכבוד או"א חייב לחזר על הפתחים, ולשון הרמב"ם (ממרים ו, א) כיבוד או"א מצות עשה גדולה היא, וכן הוא מהמצוות שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב (פאה א, א) ובטעמי המצוה (ע"פ ירושלמי רלב"ג) שהוא בגד פירעון חוב להורים שהביאוהו לחיי העוה"ז והטיבו עמו, ובחינוך (מ' ל"ג) כתב שהוא כדי להשריש בנו את מדת הכרת הטוב וכך גם נכיר טובה לבורא יתברך, ובאברבנאל כתב שע"י כיבודם מקבל מהם יסודות הדת והאמונה המועברים מדור דור, ובאופן הכיבוד יש ג' אופנים, מחשבה, דיבור, ומעשה (עי' חרדים ט, לה).
"לא תחמוד בית רעך לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמרו וכל אשר לרעך" (כ, יד)
וצ"ב למה פרט הכתוב בית רעך אשת רעך וכו' שהרי בסוף הפס' כתב "וכל אשר לרעך" ומתרצים שאם אדם מקנא בבית חבירו וכדו' צריך שידע שא"א שיקח רק את הדבר המסוים אלא צריך לקחת "כל אשר לרעך" גם את הצרות והנסיונות של חבירו וכשישמע כן שוב לא תעלה קנאה בלבו.
"וירא העם וינעו" (כ, טו)
כתב הבעל הטורים, על כן מתנענעים בשעת לימוד התורה לפי שהתורה נתנה באימה ברתת ובזיע, וברד"ק עהפ"ס "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך" (תהלים לה, י) כתב שיזדעזעו אברי הגוף בכונת התפילה וההודאה, ונחשב כאלו הם ישבחו לה' (עי' רמ"א סי' מח) ומלבד סגולת הדבר יש בו תועלת מצד טבעו כמש"כ במסלת ישרים (פ"ז) כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו החיצונה מהפנימית.
"ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" (כ, יז)
בגמ' נדרים (כ.) אחז"ל "בעבור תהיה יראתו על פניכם" זו בושה "לבלתי תחטאו" מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא, ולמה באמת הבושה היא סיבה המסובבת יר"ש, ויתבאר עפמש"כ בארחות צדיקים (שער הבושה) וז"ל, מדת הבושה היא גדר גדול ומחיצת ברזל לפני כל העבירות כי אדם עובר כמה עבירות בסתר מה שמתביש לעשות לפני בנ"א, וכן אמרו חכמים כי בשעת פטירתו של רבן יוחנן בן זכאי אמרו לו תלמידיו, רבנו ברכנו אמר להם יה"ר שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם, אמרו לו עד כאן ותו לא אמר להם ולואי תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם וכל זה מפני שירא שיבוא לידי בושה, וטוב הוא שימנע מן העברות גם מחמת שמתבייש מבנ"א כי מתוך שלא לשמה בא לשמה ע"כ.
"בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" (כ, כא)
אמר הח"ח שפס' זה צריך להכניס שמחה עצומה בלב כל יהודי כל ימי חייו. משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שנפגש יום אחד מאזרחי מדינתו, והראה לו המלך התרגשות והתענינות בדבריו והעניק לו חיבה יתירה, כמה ישמח אותו האדם על זאת ויתהלך שמח וטוב לב וכל רואיו יאשרו את שמחתו כ"ש ועאכו"כ כשהקב"ה ממה"מ בא אלינו ומברכינו וכל מצוה ודבר טוב שהאדם עושה ה' כותב את דברינו וכל רואיו יאשרו וכל מלאכי מרום מתכנסים לראות במעשי מצותינו ומעשינו בספרו כמה צריך האדם לשמוח ולעלוז על זאת כל ימי חייו.
לע"נ
המקובל האלוקי מרנא ורבנא רבי משה בן רבי יעקב קורדווירו זצוק"ל
המאור הגדול מרנא ורבנא רבי ישראל בן רבי זאב וואלף סלנטר זצוק"ל.
ת.נ. צ. ב.ה.
