"And Moshe assembled the entire nation of Israel" (Shemot 35:1). This gathering took place on the day after Yom Kippur, when Moshe descended from Mount Sinai after praying for HaShem to forgive Klal Yisrael for the sin of the "golden calf." Since Klal Yisrael were in a state of sadness over their accountability for this sin, HaShem mercifully gave them the Mitzvah of building the Mishkan in order to make them happy. They brought their donations for the Mishkan with intense joyfulness. Their spiritual renewal awakened an inner joy for Mitzvot that became ingrained in the hearts of Klal Yisrael forever. What's more, on the merit of their joy to bring materials for the Mishkan, they merited to celebrate the joyous festival of Sukkoth in each generation. After HaShem accepted their repentance on Yom Kippur, HaShem gave them the joyous Mitzvot of Sukkoth and its many beautiful Mitzvot.
Happiness is the most important good virtue. When a person improves his deeds through the process of repentance, he rejoices in coming close to HaShem, and then merits the presence of the Shechinah to rest upon him.
Envision Klal Yisrael joyfully bringing their donations to build the Mishkan. Sense their happiness intensify and become rooted in their hearts, forever. Feel the joy of coming close to HaShem when performing the Mitzvah of Teshuvah. Rejoice in the Presence of the Shechinah that rests upon you!
(Based on the commentary of the Sefas Emes)
ויקהל - פקודי, תשפ"ג
חיזוק הפרשה
"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשה צוה ה' לעשות אותם" (לה, א)
לכאו' צ"ב מהו ענין ההקהל שעשה משה (ועוד שהרי כל פעם שדיבר אל בנ"י בהכרח שנקהלו לשמוע את דבריו), וביאר החת"ס שהרי כ"א מישראל צריך לקים את כל התרי"ג מצוות, שהתרי"ג המה כנגד רמ"ח אברים ושס"ה גידים (וחז"ל אמרו שע"י התרי"ג מצווה מתקן ומקדש לכל הרמ"ח והשס"ה), אמנם א"א לאדם לעשות את כל התרי"ג מצוות, מכיון שיש מצוות שנוהגות רק בכהנים ויש שרק במלך וכו', אבל אם ישראל יהיו באחדות גמורה ויחשבו כגוף ונפש אחד, ממילא אחד שיעשה מצוה נחשב כאילו כל ישראל עשו את אותה מצוה (וכמו שאם אבר אחד עשה איזה פעולה, אז לא אומרים שהאבר עשה אלא שפלוני עשה כי האבר הוא חלק מן הגוף), וא"כ רק כך אפ' שהאדם יוכל לקיים את כל התרי"ג ולתקן את רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו וזהו כונת הפס' "ויקהל משה" שהקהיל את כלל ישראל שיהיו באחדות "ויאמר אלהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם" היינו שאמר להם משה שאע"פ שיש מן הדברים שציוה ה' שלא כולם יכולים לעשותם, מ"מ ע"י ההקהל דהיינו האחדות יוכלו כולם לעשות את כל המצוות.
"ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה" (לה, כ)
הקשו המפרשים מ"ט כתיב שיצאו "מלפני משה" שודאי שאם עמדו לפני משה אז כשיצאו יצאו "מלפני משה", ותירץ הסבא מקלם שהתורה באה ללמדינו שאע"פ שיצאו מלפני משה, והי' ניכר על פניהם שלמדו תורה אצל משה רבינו והוא לימוד לכ"א שכשיוצאים מביהמ"ד צריך שיהיה ניכר על הפנים שיצאו מביהמ"ד (והנ"ל אי"ז דוקא כשיוצא מביהמ"ד אלא בכל דבר שבקדושה).
"ויבאו כל איש אשר נשאו לבו" (לה, כא)
כתב הרמב"ן וז"ל, וטעם אשר נשאו לבו לקרבה אל המלאכה, כי לא היה בהם שלמד את המלאכות האלה ממלמד, או מי שאמן בהן ידיו כלל, אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן, ויגבה לבו בדרכי ה' לבא לפני משה לאמר לו אני אעשה כל אשר אדני דובר ע"כ, ואמר רבי יחזקאל לוינשטיין שלומדים מכאן שאע"פ שחסר לאדם נסיון באיזה תפקיד או בכל עבודה רוחנית שתהיה אם רק מקננת בו השאיפה וההשתוקקות הגדולה לקרב אל המלאכה ההיא, הרי יזכה לסייעתא דשמיא כאילו הוא דקן ורגיל במלאכה זו.
"והנשאם הביאו" (לה, כז)
וכתב רש"י וז"ל, כך אמרו נשיאים יתנדבו ציבור מה שמתנדבין ומה שמחסרין אנו משלימין אותו, כיון שהשלימו ציבור את הכל, שנאמר והמלאכה היתה דידם, אמרו נשיאים מה עלינו לעשות, הביאו את אבני השהם וגו', לכך התנדבו בחנכת המזבח תחלה, ולפי שנתעצלו מתחלה נחסרה אות משמם, והנשיאים כתיב ע"כ, וכתב ע"ז רבינו בחיי, שלומדים מכאן שאדם שנתנה לו האפשרות להיות מן הראשונים לדבר מצוה והוא מתעכב, ואפי' שעיכובו מתוך כונה טובה, שהרי הנשיאים נתכונו לטובה שרצו להשלים לבסוף את כל אשר יחסר, ה"ז ג"כ עבירה משום שאי"ז אלא עצלות.
"מאת אדנים למאת הככר ככר לאדן" (לח, כז)
אומר החידושי הרי"ם שכנגד מאה האדנים שהיו למשכן, כ"א מישראל צריך לברך לכה"פ מאה ברכות ביום, והמשותף בין שניהם הוא, שכשם שהאדנים היו יסודות המשכן, כך גם הברכות הן יסודות הקדושה בכ"א מישראל, ו"אדן" הוא מלשון אדנות, וכן ע"י הברכה האדם מעיד שהי"ת הוא אדון על כל הבריאה, וא"כ מאה הברכות הינן מאה האדנים למשכן של כל אדם מישראל.
"ויביאו את המשכן אל משה וכו'" (לט, לג)
כתב רש"י וז"ל שלא היו יכולין להקימו, ולפי שלא עשה משה שום מלאכה במשכן, הניח לו הקב"ה הקמתו, שלא היה יכול להקימו שום אדם מחמת כובד הקרשים, שאין כוח באדם לזקפן, ומשה העמידו, אמר משה לפני הקב"ה איך אפשר הקמתו ע"י אדם, אמר לו עסוק אתה בידך נראה כמקימו והוא נזקף וקם מאליו וזהו שנאמר "הוקם המשכ"נ, הוקם מאליו, מדרש רבי תנחומא ע"כ, ובכלי יקר כתב וז"ל, ויש בזה רמז לכל המעשים אשר האדם עושה כי קצרה יד האדם להשלימם החל וגמור אלא האדם הוא המתחיל וה' יגמור על ידו, וכן אמרו רז"ל (קידושין ל:) כנגד היצה"ר אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו ע"כ.
"וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אתה כאשר צוה ה' כן עשו" (לט, מג)
אמר רבי יחזקאל סרנא, שהרי המתבונן יראה שמעשה המשכן היה רצוף גלויים של אהבת ה' נדיבות לב וחכמה נשגבה, וכולם מעלות עליונות אשר בגינם זכו ישראל להשראת השכינה במשכן, ואעפ"כ משנסתיימה המלאכה ובאה התורה לשבח את המתנדבים ועושי המלאכה, לא מצאה לנכון לציין את מעלת נדיבותם או חכמתם הגדולה, אלא רק שעשו "כאשר ציוה ה' את משה", הרי לנו שהעשיה "כאשר ציוה ה'" היא המעלה העליונה העולה על כל המעלות האחרות, ואילו כל שאר המעלות הם רק כאמצעי להגיע על ידן אל תכלית כל המעלות, עשיית מצות ה' כמאמרה" כאשר ציוה ה'".
לע"נ המקובל האלוקי מרנא ורבנא רבי משה בן רבי יעקב קורדווירו זצוק"ל המאור הגדול מרנא ורבנא רבי ישראל בן רבי זאב וואלף סלנטר זצוק"ל ת.נ.צ.ב.ה.
